משא האבנים של קאי — האשמת בן הזוג בכל מה שכואב

קאי הנפח מכה בברזל לוהט בסדנתו שבמרומי הרי הבדולח, וסלין עומדת לצידו באור החם — קאי וסלין במרומי הרי הבדולח.

במרומי הרי הבדולח חי קאי, נפח חרוץ ורחב לב, יחד עם זוגתו סלין. סלין הייתה אישה מלאת תשוקה אך רדופה בסערות פנימיות עזות. בכל פעם שמשב רוח קר חדר לביתה, בכל פעם שסיר התבשיל גלש, או בכל פעם שפגישה עם שכני העיירה הסתיימה בתחושת מועקה – הייתה פונה מיד אל קאי.

סלין מצביעה על קאי באשמה ומניחה על גבו הכפוף אבן בזלת שחורה וכבדה, והוא מקבל אותה בשתיקה — כל האשמה הפכה לאבן בזלת נוספת על גבו.

אך במקום לחלוק את המשא, הפכה סלין את קאי למקור של כל פגע: אם מעדה על אבן בשביל, הטיחה בו: "בגללך נפלתי! אתה לא פינית את הדרך ולא השגחת עליי!" אם השמיים קדרו וגשם הרטיב את הבדים, זעקה: "הכל בגללך! אתה ידעת שזה יקרה ולא מנעת את זה, אתה תמיד הורס לי הכל!" ואם הרגישה מרוחקת משאר אנשי הכפר, צעקה בכאב: "אתה אשם שאין לי אף אחד! אתה לא נלחמת מספיק בשבילי, אתה בעל חסר תועלת!"

קאי, שאהב אותה בכל לבו ורצה רק להגן עליה מסבלה, הרכין את ראשו ושתק. הוא האמין שתפקידו כבן זוג הוא להיות שריון מוצק – לשאת את כל האשמות, לספוג את כל המהלומות, ולהכיל את כל הכאב שלה כדי שלא תתפרק.

בכל פעם שהאשימה אותו, הניחה סלין על גבו של קאי אבן בזלת כבדה ושחורה, באומרה: "זה המשקל של הכאב שגרמת לי." קאי נשא את האבנים בדממה, מתכופף עוד ועוד, מנסה להמשיך לחייך, להגיש לה כוס מים וללחוש: "אני כאן, אני אשמור עלייך."

המגדל שעל הגב

קאי מטפס בשביל האבן כפוף כמעט לגמרי תחת מגדל אבני בזלת שחורות הקשור לגבו ומתנשא הרבה מעליו — ערימת האבנים גבהה למגדל כבד מנשוא.

עם השנים הפכה ערימת האבנים שעל גבו של קאי למגדל עצום וכבד מנשוא. ברכיו רעדו, נשימתו נעתקה, וגבו נשבר אט-אט. הוא כבר לא היה יכול לחבק אותה, לא היה יכול להביט בעיניה, ואפילו לא היה מסוגל לצעוד לצידה.

ערב אחד, כשתבשיל המרק נחרך מעט על האש, פרצה סלין בסערה חדשה: "אתה רואה?! שוב הרסת הכל! אתה אשם בכל מה שרע בחיים שלי!" היא נטלה את האבן הכבדה ביותר שמצאה, והשליכה אותה בעוצמה על ראש ערימת האבנים שעל גבו.

מגדל האבנים קרס ומפוזר על הרצפה, קאי מוטל בין האבנים ללא תנועה וסלין ניצבת מעליו קפואה מזוועה — גבו נשבר בקול נפץ – והאבנים מעולם לא היו שלו.

באותו רגע נשמע קול נפץ אדיר. ברכיו של קאי קרסו, והוא צנח אל הרצפה, כבול ומרוסק תחת משקל אינספור האבנים שלא היו שלו מעולם. הוא שכב ללא ניע, תשוש לחלוטין, עיניו כבויות מרוב מאמץ לשרוד.

סלין קפאה באימה. סביבה עמד הבית ריק, והאיש שתמיד עמד שם, ספג, הרגיע והגן – שכב חסר אונים על הקרקע, ללא יכולת לקום.

רופאת ההרים

לפתע הופיעה בחדר רופאת ההרים הזקנה. היא הביטה בקאי המוטל תחת הסלעים, ואז הביטה בסלין הבוכייה: "מדוע את בוכה, סלין? הרי הנחת עליו את כל מה שהכאיב לך."

"רציתי שהוא יתקן את הכל!" זעקה סלין ביאוש. "רציתי שהוא יהיה חזק וישמור עליי מכל העולם! למה הוא נשבר?!"

הזקנה רכנה והרימה אבן אחת מהערימה. "אהבה אינה שק חבטות, ובן זוג אינו כלי קיבול להשלכת כל תסכולי החיים," אמרה בקול חודר. "במקום לקחת אחריות על סערות נפשך, הפכת את האדם היחיד שהגן עלייך למטרה לחצי הזעם שלך. האשמת אותו בכל אבן שבדרכך, עד שריסקת את הידיים שרצו לחבק אותך ואת הכתפיים שרצו לשאת אותך קדימה."

סלין נפלה על ברכיה לצד קאי, ובידיים שרוטות החלה לפנות את האבנים אחת אחרי השנייה.