מי הגילוי של רזיה — ייחוס כוונות רעות לבן הזוג

דורון חרש הזכוכית מסובב כדור זכוכית מותכת מול הכבשן, ורזיה מביטה בו מן הפתח האפל במבט חשדני — דורון בבית המלאכה – ורזיה מביטה מן הצל.

בנפת המעיינות שמעבר להרי הלבנון חי דורון, חרש זכוכית עדין נפש, יחד עם זוגתו רזיה. לרזיה היה פצע ישן וצורב: היא האמינה שהעולם כולו מתנהל מתוך מזימות סמויות, וכי איש אינו תמים כפי שהוא מציג את עצמו.

מחשבותיה של רזיה מתעוותות מעל ראשה לצורות עשן מאיימות, בעוד דורון היושב מולה נראה רגיל וחמים — מכונת התרגום שבראשה הפכה כל מחווה לרוע מכוון.

בתוך מוחה של רזיה פעלה מעין מכונת תרגום בלתי פוסקת, שתרגמה כל תנועה, מבט או שתיקה לכדי זדון מכוון. כשדורון חזר עייף מיום עבודה מפרך ונשם עמוק, רזיה לא שמעה עייפות – היא "שמעה" אנחת בוז. היא הטיחה בו מיד: "אני יודעת בדיוק מה עבר לך בראש עכשיו! נאנחת כי נמאס לך ממני, אתה רק מחכה לרגע שתוכל לברוח!"

כשבני משפחתו של דורון דיברו בשקט בחדר הסמוך על ענייני חולי ופרנסה, רזיה הייתה משוכנעת לחלוטין שהם מתלחששים עליה, מטיפים לו נגדה ורוקמים תוכנית להשפיל אותה. גם כשדורון הגיש לה כוס תה חם בימים של חולשה, היא ראתה בכך "מס שפתיים" או ניסיון להשקיט מצפון אשם על פגיעות שלטענתה הוא מתכנן בעתיד.

דורון היה מנסה שוב ושוב להסביר, להישבע בטוהר כוונותיו, להראות את אהבתו – אך רזיה תמיד חתכה את דבריו באותו משפט צורב: "אל תיתמם! אני קוראת אותך כמו ספר פתוח. אני יודעת בדיוק מה הכוונות האמיתיות והמכוערות שלך!"

מי הגילוי

קוסם נודד במעיל טלאים מושיט בקבוקון בדולח ובו נוזל כסוף וזוהר המאיר את אצבעותיו — „מי הגילוי” – שיקוי שחושף כל מחשבה פנימית.

יום אחד, הגיע לביתם קוסם נודד זקן, נושא עמו שיקוי מכושף בבקבוקון כסף – "מי הגילוי". רזיה פנתה לקוסם בתקווה: "השקה את בעלי בשיקוי הזה! אני רוצה שכל מחשבותיו האפלות והסודיות, כל המזימות שהוא רוקם נגדי עם משפחתו וכל הזלזול שהוא מחביא בתוכו יצופו החוצה, כדי שכולם יראו מי הוא באמת!"

הקוסם חייך בשקט והגיש את הבקבוקון לדורון. דורון שתה את השיקוי עד תומו ללא היסוס.

דמויות אור זהובות ושקופות מרחפות באוויר מעל דורון היושב, ומראות אותו מגן על רזיה ומתפלל בדמעות — מחשבותיו עלו באוויר – ולא היה בהן שמץ של זדון.

לפתע, החלו מחשבותיו ורגשותיו של דורון להתגשם באוויר החדר כדמויות אור חיות וצבעוניות: רזיה עמדה דרוכה, מוכנה לראות מפלצות של לעג ובגידה. אך במקום זאת, הופיעו מראות אחרים לגמרי:

היא ראתה דמות של דורון צועד ברחוב וחושב בדאגה: "מה אוכל לקנות לה כדי להעלות חיוך על פניה המיוסרות?" היא ראתה אותו עומד מול אחיו, מגן עליה בלהט ואומר: "רזיה רגישה וטובה, אתם חייבים להבין כמה היא סובלת, אל תכעסו עליה לעולם." היא ראתה אותו שוכב בלילה במיטה, לבו דואב, מתפלל בבכי חרישי: "הלוואי שהיא תדע כמה אני אוהב אותה, הלוואי שהיא תפסיק לראות בי אויב."

לא הייתה שם ולו מחשבה אחת של זלזול, לעג, או מזימה. היה שם רק ים של כאב, דאגה, ומעל הכל – אהבה עמוקה ונאמנה שנשחקה תחת משא החשדות.

פניה של רזיה מוארות באור הזהוב של דמויות המחשבה, ידה עולה אל פיה ועיניה מלאות דמעות — שנים של מלחמה במפלצות שמעולם לא היו שם.

רזיה קפאה. עיניה נפערו באימה, לא מול מה שראתה אצל דורון, אלא מול מה שהבינה על עצמה.

הקוסם הביט בה ואמר ברכות: "במשך שנים, רזיה, לא נלחמת באיש שחי לצידך. נלחמת במפלצות שבראת בתוך ראשך שלך. הפכת את הפחדים שלך לנבואות, שפטת אותו על פשעים שמעולם לא ביצע, והלבשת כוונות שחורות על הלב הכי טהור שהושט לך. מי שמקשיב רק לפחדיו, תמיד 'יקרא' בלב הזולת מלחמה – גם כשהאחר מושיט לו שלום."

רזיה הביטה בדורון, שעמד מולה בעיניים דומעות אך מלאות חמלה. באותו רגע נפלה מכונת התרגום הארסית שבמוחה.