יסודות הבקתה של נואית — איומי פרידה ככלי שליטה

בקתת אבן איתנה עם חלון מואר על מורדות הרי הארגמן באור שקיעה זהוב — בקתת האבן על מורדות הרי הארגמן – בית איתן.

במורדות הרי הארגמן, בתוך בקתה חמה בנויה מאבני גזית איתנות, חיו דן ונואית. דן עמל שנים להניח יסודות עמוקים, לבנות קירות שיעמדו בסופות ולהפוך את ביתם למבצר של שלום ואהבה עבור משפחתם.

נואית עומדת בפתח הבית המואר, צועקת ומגרשת בתנועת יד את דן העומד בחוץ בקור הלילה — „צא מהבית! אל תחזור לכאן לעולם!”

אך לנואית היה הרגל שהטיל צל כבד על הבית: בכל פעם שפרץ ביניהם ויכוח, בכל פעם שלא קיבלה בדיוק את מה שרצתה, או בכל פעם שהרגישה פגועה ומתוסכלת, היא לא חיפשה דרך לדבר. במקום זאת, היא שלפה את הנשק הכבד ביותר. היא הייתה רצה אל דלת הכניסה, טורקת אותה בעוצמה וצועקת: "צא מהבית! אל תחזור לכאן לעולם! אני שוברת את הכל, נלך לפירוק, נפרק את הבית הזה עוד היום!"

ידיה של נואית עוקרות אבן כבדה מיסודות הבקתה ומותירות חלל אפל, והאבן צונחת אל התהום — בכל איום נעקרה עוד אבן מן היסודות.

בכל פעם שהטיחה בו את המילים הללו, הייתה תולשת באלימות אבן אחת מיסודות הבקתה ומשליכה אותה אל התהום. היא האמינה שכך תפחיד אותו, תאלץ אותו להתקפל, ותכריח אותו לזחול על ארבע כדי להוכיח שהוא אוהב אותה.

דן היה עומד בחוץ בקור, לבו שותת דם. הוא היה מנסה לפייס, להרגיע, להבטיח שיהיה טוב יותר – רק כדי שלא תפרק את מפעל חייהם. הוא היה חוזר פנימה, מחבק אותה בשקט, ומנסה להחזיר את האבנים למקומן.

אך הטקס חזר על עצמו שוב ושוב. עשרות פעמים בשנה: ויכוח על ביקור משפחתי – "תסתלק, נפתח תיק פירוק!" (עוד אבן נתלשת מהקיר). אי הסכמה על מילה שנאמרה – "אתה לא בעל, אתה אויב, נגמר בינינו!" (עוד קורת גג נשברת).

הפעם שבה הוא הלך

יום אחד, פרץ ויכוח קטן על עניין של מה בכך. נואית, שהתרגלה לכוחו של האיום, צרחה שוב: "זהו! הפעם זה סופי! צא מהבית ולא תראה אותי יותר לעולם!"

דן הולך במורד שביל ההר כשגבו אל הצופה ואינו מסתובב, ומאחוריו הבקתה המוארת הולכת וקטנה — הפעם הוא לא התחנן ולא צעק – הוא פשוט הלך.

דן הביט בה בדממה ארוכה. פניו לא היו זועמות, אלא ריקות ועייפות לחלוטין. הוא לא התחנן, לא ביקש סליחה ולא ניסה להסביר. הוא פשוט הסתובב, צעד אל מעבר לסף הדלת, והתרחק לאיטו בשביל.

נואית המתינה. היא ציפתה שיעמוד ליד החלון, שידפוק בדלת, שיתחנן שתאפשר לו לחזור. אך השעות נקפו, והדממה בחוץ רק העמיקה.

לפתע נשמע חריקה עמוקה ומאיימת. נואית הביטה למעלה באימה: התקרה החלה לשקוע, הקירות נטו על צידם, וסדקים עמוקים נפערו באבנים.

הבקתה קרסה לערימת הריסות על מורד ההר, ונואית עומדת מולה לבדה לצד שומרת ההרים העטויה גלימה — „דן לא הרס את הבית – את עשית זאת.”

לפתע עמדה בפתח שומרת ההרים. נואית זעקה אליה בבכי: "הבקתה מתמוטטת! תצילי אותי! דן עזב והרס לי את הבית!"

השומרת הביטה בקירות המתפרקים ואמרה בקול נוקב: "דן לא הרס את הבית, נואית. את עשית זאת במו ידייך. בית אינו זירה למשחקי כוח, וברית נישואין אינה חבל שמותחים עד לפקיעה בכל סערת רגשות. בכל פעם שגירשת אותו, בכל פעם שאיימת לשבור את הכלים ולפרק את הכל, עקרת עוד אבן מהיסודות. השתמשת באיום הסופי כנשק יומיומי – עד שלא נותר עוד דבר שיחזיק את הגג מעל ראשך."

נואית עמדה בודדה בתוך חורבות הבקתה שקרסה.