גשרי האפר של תמרה

בממלכת המפרץ השקט חי איתן, קברניט ספינה שקט ומסור, יחד עם זוגתו תמרה. תמרה הייתה אישה בעלת עקרונות ברזל ולב שלא ידע פשרה. היה לה חוק פנימי נוקשה: כל אדם שאי פעם אמר מילה שלא במקומה, שכח להזמין אותה, הביט בה במבט לא ברור או פגע ברגשותיה – נחרץ דינו מיידית להיות "אויב לנצח".

הספר השחור

בספר השחור שניהלה בראשה לא היו דפים של מחילה: כששכנתה הקרובה לא עצרה לברך אותה משום שמיהרה לטפל בילדה החולה, תמרה הכריזה: "היא מחוקה. נבלה שכמותה, לעולם לא אדרוך שוב על מפתן ביתה!"

כשבני משפחתו של איתן לא שיבחו מספיק את המאפה שהביאה לארוחת החג, היא אסרה עליהם להיכנס לביתם: "הם רעים, הם הרגו לי את הנשמה, מצידי שימותו כולם!" וכשאיתן ניסה לומר שכולם בני אדם ולפעמים אנשים טועים מבלי להתכוון לרע, היא צרחה: "אתה בוגד! מי שלא שונא את האויבים שלי – הוא האויב הכי גדול שלי!"

הגשר שעלה באש

בכל פעם שנידתה אדם נוסף, הייתה תמרה יוצאת אל חצר ביתם, לוקחת לפיד בוער, ושורפת עוד קורה בגשר העץ הרחב שחיבר את ביתם אל שאר חלקי הכפר. קורה אחר קורה, חבל אחר חבל – תמרה שרפה את הקשרים עם השכנים, את הגשר אל בני הדודים, את הנתיב אל האחים, ואת השביל אל החברים הישנים.

בכל שריפה הרגישה ניצחון קטן של "צדק": "עכשיו הם יראו מה זה. עכשיו אף אחד לא יוכל לפגוע בי שוב." איתן עמד חסר אונים מול האש, מתחנן שתשאיר פתח, נתיב אחד קטן של הידברות, אך תמרה המשיכה להעלות באש כל חוט מקשר.

יום החורף הגדול

עד שהגיע יום החורף הגדול. סופה איומה שלא נראתה כמותה פקדה את המפרץ. הגלים איימו להטביע את הבית, הרוחות קרעו את הגג, והאש בתנור כבתה. הקור היה מקפיא עצמות, והבית החל לקרוס.

תמרה רצה בבהלה אל פתח הבית כדי להזעיק עזרה, אך כשפתחה את הדלת – נעתקה נשימתה. סביב ביתם נפערה תהום שחורה ועמוקה. כל הגשרים כולם – עד הקורה האחרונה – היו שרופים ומפוחמים.

מעבר לתהום עמדו אנשי הכפר, השכנים ובני המשפחה, עטופים במעילים חמים, מחזיקים חבלים ושמיכות. הם רצו להושיט יד, אך לא היה שום נתיב שדרכו יכלו להתקרב.

תמרה צעקה אל תוך הרוח בזעם ובבכי: "תראו אותם! הם עומדים שם ורואים אותי קופאת מקור ולא עושים כלום! ידעתי שכולם נבזים ורעים!"

אז הניח איתן את ידו הקפואה על כתפה, והביט בה בעיניים כואבות ומפוכחות: "תמרה, הביטי למטה אל האפר. הם לא עזבו אותך – את שרפת את הדרך שלהם אלייך. בכל פעם שדרשת שלמות בלתי אפשרית, בכל פעם שמחקת אדם על שגיאה אנושית, שרפת גשר של חסד. מי שמכריז מלחמה על כל העולם ומנדה את כל מי שסביבו, לא בונה לעצמו מבצר של הגנה – הוא בונה לעצמו אי בודד של כפור ומוות."

הרוח המשיכה לנשוב על האפר השרוף, ותמרה עמדה על סף התהום.