בכפר המעיינות, השוכן בין צוקים נישאים, חי נער נמרץ ומוביל בשם מתן. למתן היה כושר מנהיגות טבעי, קול בטוח ונוכחות שמשכה אחריו את ילדי הכפר, ובראשם בן דודו הצעיר דניאל, שהביט בו בהערצה עיוורת וחיקה כל תנועה, מילה והבעת פנים שלו. מתן היה גאה במעמדו כבוגר וכאחראי, אך התייחס להשפעתו כאל זכות כוחנית ולא כאל אחריות. הוא נהג להטיף לאחרים על סדר ודרך ארץ, אך בעצמו הרשה לעצמו לפעול בחוסר סבלנות ובזלזול, מתוך ביטחון ש"לו מותר".
המנגנון המעוות: מוסר כפול והתעלמות מעוצמת ההשפעה
מתן סיגל לעצמו עיוות חשיבה של היתר עצמי והאשמת המושפעים, כשהוא מסרב להכיר בכך שמעשיו מלמדים פי כמה מדבריו:
מתן עוקף את התור לחלוקת המים כשהוא ממהר — ולעצמו הוא מסביר: "לי יש משימה דחופה, זה לא נקרא לזלזל בכללים". ואז דניאל רואה, ודוחף ילד קטן מהתור; ומתן נוזף בו: "איפה הנימוסים שלך?!"
מתן לועג בשקט לרועה הצאן המבוגר ומחקה את הליכתו — ולעצמו הוא מסביר: "סתם צחקתי עם החברים, זה לא פוגע באמת". ואז דניאל זורק אבנים קטנות לעבר עדר הצאן לקול צחוקם של הילדים; ומתן כועס עליו: "למה אתה מציק לחיות?!"
מתן מסרב לפנות את כלי העבודה בסוף היום ומשאיר אותם מפוזרים — ולעצמו הוא מסביר: "אני עבדתי קשה יותר מכולם, מגיע לי לנוח". ואז דניאל בועט בארגז הכלים ומסרב לעזור בבית; ומתן מתלונן להוריו שדניאל "הפך לחצוף וחסר גבולות".
המשבר וקריסת המבצר
לקראת חנוכת גשר העץ החדש בכפר, הופקד מתן על קבוצת הנערים שנועדה לקשט את מעקה הגשר בסרטי חג. כשהרגיש עייף, התיישב מתן בפינה, השליך את שאריות החבלים לנהר ורטן בקול: "זה לא משנה איך נקשור, ממילא אף אחד לא מסתכל על העבודה שלנו."
למחרת בבוקר גילה מתן שדניאל ושאר הילדים הקטנים חיבלו בקישוטים, קרעו את הסרטים והשליכו את כלי העבודה לנהר — בדיוק באותו הטיעון: "מתן אמר שזה לא משנה". הגשר נותר עזוב ומבוזה שעות ספורות לפני הטקס.
מתן זעם והטיח בדניאל עלבונות קשים על כך שהרס את עמל הכפר. דניאל הביט בו במבט קשה, חף מחרטה, וענה: "עשיתי בדיוק מה שאתה עשית. אם לך מותר לזלזל, למה לי אסור?"
המילים הלמו במתן. הילדים כולם התרחקו ממנו, מאמצים את הזלזול והכעס שהוא עצמו זרע בהם. מתן נותר לעמוד לבדו על הגשר ההרוס, מבין שכל התנהגות עקומה שראה באחרים הייתה רק צל מוגדל של מעשיו שלו.
המפגש עם החכם והמטפורה
מתן עלה אל מגדל השמירה הישן שבראש הצוק, שם ישב עמינדב, זקן חרשי הנחושת. עמינדב לא שפט אותו, אלא הוציא מארון עץ פעמון ברונזה עתיק בעל שני ענבלים והניח אותו על השולחן.
"הקש על הפעמון הזה, מתן," אמר עמינדב.
מתן נקש על שפת הפעמון בעזרת מקל קטן. הפעמון השמיע צליל צורם ומחוספס, ומיד לאחר מכן הדהד הצליל בעוצמה כפולה מהקירות, מרעיד את כל הכלים בחדר באותו רטט לא נעים.
"זהו פעמון ההד הכפול," הסביר עמינדב. "הענבל הראשון הוא המעשים שלך, והענבל השני הוא המבט של מי שלומד ממך. כשאתה משמיע צליל של זלזול, כעס או מוסר כפול – ההד שחוזר מהסביבה אינו חוזר כמילים, אלא כמעשים מוכפלים בעוצמתם. ילדים אינם מקשיבים להטפות המוסר שלנו; הם הולכים בעקבות העקבות שאנו משאירים בחול. דוגמה אישית אינה דרך אחת להשפיע – היא הדרך היחידה."
עמינדב אחז בידו של מתן וסייע לו לנקש על הפעמון בתנועה עדינה ומדויקת. הפעם בקע מהפעמון צליל צלול, הרמוני וחם, שהחזיר הד נעים ומרגיע לחלל החדר.
תובנה וריפוי
מתן הבין את גודל האחריות המונחת על כתפיו כמנהיג וכדמות לחיקוי. הוא ירד חזרה אל הגשר, נטל מטאטא וחבלים חדשים, והחל לעבוד בשקט ובחריצות, מבלי לצעוק ומבלי לדרוש מאחרים לעשות במקומו.
כשדניאל ראה את מתן מנקה בסבלנות, מתקן את החבלים הקרועים ואוסף את הכלים מהקרקע בכבוד, הוא התקרב בהיסוס. מתן הביט בו, חייך ברכות ואמר: "טעיתי, דניאל. הראיתי לך דרך עקומה, ולא הגיע לך מודל כזה. אם תרצה, נלמד יחד איך בונים משהו שכולם יוכלו להתגאות בו."
דניאל נטל את הקצה השני של הסרט, ויחד, מתוך דוגמה של סבלנות ועשייה שקטה, הצטרפו אליהם שאר ילדי הכפר והשלימו את קישוט הגשר ביופי ובאחדות.
מילים מלמדות, אך מעשים מחנכים. מי שמבקש לראות כבוד, סבלנות ויושר בסביבתו – חייב קודם כול להיות המקור שממנו הדברים הללו נובעים.